שעות ספורות לפני החלטת הריבית של בנק ישראל, השווקים דרוכים. מצד אחד, נתוני האינפלציה האחרונים מספקים רוח גבית למצדדי ההרחבה המוניטרית, אך מנגד, שורה של סיכונים גיאופוליטיים ופיסקאליים מאפילים על התמונה ומציבים בפני הוועדה המוניטרית דילמה מורכבת. ההערכה הרווחת היא שהנגיד, פרופ' אמיר ירון, יבחר פעם נוספת בזהירות ויותיר את הריבית על כנה.
תמונת המאקרו: בין אינפלציה לצמיחה
הנתון המרכזי שעומד בפני חברי הוועדה המוניטרית הוא קצב האינפלציה. לראשונה מזה למעלה משנה, מדד המחירים לצרכן ירד בחודש אוגוסט לקצב שנתי של 2.8%, ובכך חזר אל תוך יעד יציבות המחירים שקבע הבנק (1%-3%). התמתנות האינפלציה, לצד נתונים המעידים על האטה מסוימת בצמיחה ובצריכה הפרטית, מהווה את הטיעון הכלכלי המרכזי להורדת ריבית. מהלך כזה יתמוך בפעילות העסקית, יקל על נוטלי המשכנתאות ויאותת על אמון ביציבות המשק.
הגורם הבינלאומי והשקל החזק
בזירה הגלובלית, הפדרל ריזרב האמריקאי כבר החל במחזור הפחתות ריבית, מהלך שבדרך כלל מעודד בנקים מרכזיים אחרים ללכת בעקבותיו. הורדת ריבית בארה"ב מקטינה את האטרקטיביות של הדולר ותומכת בהתחזקות מטבעות אחרים, לרבות השקל. ואכן, השקל מפגין עוצמה בחודשים האחרונים, והמשך התחזקותו תורם לייבוא זול יותר ובכך למיתון נוסף של האינפלציה. במצב דברים זה, הורדת ריבית בישראל נתפסת כצעד מתבקש והגיוני שנועד למנוע התחזקות יתר של המטבע המקומי, הפוגעת ביצואנים.
הדילמה המרכזית: מדוע בנק ישראל מהסס?
על פניו, יש לבנק ישראל את כל הסיבות הנכונות להוריד את הריבית: האינפלציה סוף-סוף חזרה ליעד שהציב, מה שאומר שהמחירים מתייצבים. אבל הסיפור מורכב יותר, ובפני מקבלי ההחלטות עומדות שתי בעיות גדולות שמונעות מהם להקל על המשק כרגע.
הבעיה הראשונה, והגדולה מכולן, היא המצב הביטחוני והבינלאומי. צריך לחשוב על השקל הישראלי כמו על מניה בבורסה. כשמשקיעים זרים מרגישים שהמצב בישראל לא יציב, בין אם בגלל המלחמה או בגלל לחץ בינלאומי, הם דואגים והופכים חשדניים. התגובה הטבעית שלהם היא "למכור" את ההחזקות שלהם בישראל, כלומר, להוציא כסף מהארץ ולהמיר את השקלים שלהם לדולרים או למטבעות אחרים. כשהרבה אנשים מוכרים את השקל בבת אחת, הערך שלו צונח.
ומה קורה כשהשקל חלש? כל מה שאנחנו קונים מחו"ל – דלק, מכוניות, סמארטפונים ואפילו חומרי גלם למפעלים – מתייקר באופן מיידי. ההתייקרות הזאת "מיובאת" ישירות לכיס שלנו וגורמת למחירים לעלות מחדש. במצב כזה, הריבית הגבוהה היא סוג של "כרית ביטחון". היא כמו בונוס שבנק ישראל מציע למשקיעים הזרים כדי שישאירו את הכסף שלהם כאן למרות הסיכון. הורדת ריבית תפחית את ה"בונוס" הזה, ועלולה לגרום להם לעזוב, מה שיחליש את השקל ויצית מחדש את האינפלציה.
הבעיה השנייה היא התנהלות הממשלה. כאן הסיפור הוא כמו לנסוע ברכב עם רגל אחת על הגז ורגל שנייה על הבלם. בנק ישראל, עם הריבית הגבוהה, לוחץ חזק על הבלם כדי להאט את קצב עליות המחירים. במקביל, הממשלה לוחצת על דוושת הגז: היא מוציאה הרבה מאוד כסף דרך התקציב, מה שמזרים לשוק עוד ועוד כספים ומעודד צריכה.
ההתנהלות הזו יוצרת לחץ הפוך לעליית מחירים. בעצם, בנק ישראל מנסה "לקרר" את המשק בזמן שהממשלה "מחממת" אותו. כל עוד המצב הזה נמשך, בנק ישראל מרגיש שהוא לא יכול להרפות מהבלם, כי אז הממשלה פשוט תגרום למכונית (כלומר, לכלכלה) לטוס קדימה ישר אל עליות מחירים נוספות. לכן, הבנק נאלץ להישאר "המבוגר האחראי" ולשמור על ריבית גבוהה כדי למנוע מהאינפלציה לחזור.
סיכום ותובנות: הזהירות מנצחת
ההחלטה שתתקבל מחר בוועדה המוניטרית תהיה שקלול בין נתונים כלכליים מעודדים לבין סיכונים חיצוניים ופנימיים משמעותיים. על אף שהאינפלציה חזרה ליעד והכלכלה זקוקה לתמריץ, נראה כי חוסר הוודאות הגיאופוליטי והאתגרים התקציביים יכריעו את הכף. הקונצנזוס בשוק הוא שבנק ישראל יעדיף להמתין להתבהרות התמונה ולא ימהר לבצע הורדת ריבית, מתוך הבנה שהמחיר של טעות בכיוון ההרחבה המוניטרית עלול להיות גבוה מדי בתקופה רגישה זו.
