ישנו נושא אחד במדינת ישראל שכולם מריחים, אבל אף אחד לא רוצה לדבר עליו. הוא לא נמצא בכותרות המהדורות כמו יוקר המחייה או המצב הביטחוני, אבל הוא מאיים על איכות החיים של כולנו באופן ישיר, יומיומי ומסוכן.
מדובר במשבר הפסולת.
בזמן שכולנו עסוקים בניהול השוטף, מתחת לאף שלנו הולכת ונוצרת בעיה אקוטית. למדינת ישראל נגמר המקום לקבור את הזבל של עצמה.
המערכת נמצאת בקריסה, הפתרונות הזמניים הפכו לקבועים, והריח? הוא רק הסימפטום למחלה עמוקה הרבה יותר בתשתיות הלאומיות.
שטח הטמנה שהולך ונעלם
כדי להבין את עומק הבור, תרתי משמע, צריך להסתכל על המספרים היבשים שחושפים תמונת מצב עגומה.
מדינת ישראל עדיין תקועה בעבר ומטמינה כ- 80% מהפסולת שלה באדמה.
לשם השוואה, במדינות ה-OECD הממוצע עומד על כ-40 בלבד, כששאר הפסולת מופנית למחזור או להשבת אנרגיה.
הבעיה מחמירה כשלוקחים בחשבון את הרגלי הצריכה שלנו. הייצור לנפש בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי ועומד על 1.8 ק"ג לאדם ביום, נתון הגבוה ב-30% מהממוצע במדינות האיחוד האירופי שעומד על 1.4 ק"ג בלבד.
אך הנתונים הללו הם רק קצה הקרחון. כשאין פתרונות מסודרים והמשילות רופפת, צומחת תופעה מסוכנת של פתרונות פיראטיים.
במקום טיפול מוסדר, אנו עדים לכ-13,000 קריאות שריפות פסולת המדווחות למערך הכבאות מדי שנה, שהן כמעט 40 שריפות ביום בממוצע.
כמות הפסולת הנשרפת באופן לא חוקי מוערכת בכ- 250,000 טונות בשנה.
המחיר הבריאותי שאנו משלמים הוא כבד, שכן 74% מהחומרים המסרטנים הנפלטים לאוויר מקורם באותן שריפות פסולת פיראטיות המזהמות את האוויר, הקרקע ומקורות המים של כולנו
קרדיט: מכון טאוב
מגמה שלא הולכת להיעלם
אם חשבתם שהפתרון מעבר לפינה, הנתונים מראים שהמצב צפוי להחמיר עוד לפני שישתפר.
עתודות הקרקע להטמנה הולכות ואוזלות בקצב מסחרר. נכון לתחילת 2025, נפח ההטמנה הזמין עמד על 7.7 מיליון טונות בלבד.
בהתחשב בכך שהמדינה מפנה להטמנה כ-4 מיליון טונות של פסולת עירונית מדי שנה, המשמעות היא שהמקום ייגמר לחלוטין לקראת סוף שנת 2026.
במקביל, היקפי הפסולת רק גדלים. השפעות המלחמה, הגידול הטבעי ותרבות הצריכה מביאים לעלייה מתמדת בכמויות הזבל. בנוסף, תנופת הבנייה ופרויקטי התשתיות הלאומיים שגדלו בעקבות המלחמה, מייצרים כמויות אדירות של פסולת בניין, בהיקף של יותר מ-7 מיליון טונות בשנה.
משרדי הממשלה, שנמצאים במרוץ נגד הזמן, נראים כמי שאיבדו את השליטה בהגה. עדות לכך היא הפנייה החריגה של משרדי האוצר והגנת הסביבה לציבור הרחב בבקשה לקבלת רעיונות והצעות לפתרון המשבר, צעד המעיד על המצוקה הקשה וחוסר האונים של המערכת הציבורית מול גל האשפה הגואה
קדריט: אזרח טבע ודין
הגרפים מציגים את הצמיחה העקבית בכמות האשפה הכוללת ליום ואת גידול האוכלוסייה הצפוי בין השנים 1977 ל-2047.
ניתן לראות כי כמות האשפה צפויה לזנק מ-6,210 טון ב-1977 ליותר מ-25,000 טון ב-2047, במקביל לצמיחת האוכלוסייה מ-3.6 מיליון לכ-15 מיליון נפש.
הקו המנחה בגרפים מדגיש כי קצב ייצור הפסולת גדל במהירות גבוהה יותר מהגידול הדמוגרפי, מה שמעיד על עלייה ברמת החיים ובתרבות הצריכה לאורך עשורים. דבר המתגלגל לתשתיות פסולת שפשוט לא קיימות.
מי מרוויח מהסירחון?
כפי שקורה לא אחת בשוק ההון, כשל שוק עמוק מייצר הזדמנויות לגופים חזקים שיודעים לספק פתרונות שיענו על אותו כשל/ צורך.
כאן נכנסת לתמונה קרן אלומה, קרן ההשקעות בתשתיות הנסחרת בבורסה בתל אביב.
הקרן, אשר מתמחה בתשתיות איכות סביבה, ממוצבת כפתרון האידיאלי לוואקום שהותירה המדינה.
המעבר הכפוי משיטת ההטמנה לשיטות מתקדמות דורש הקמת מתקנים מורכבים בעלויות של מיליארדי שקלים, חסם כניסה שרק גוף מוסדי בסדר גודל כזה יכול לצלוח.
אלומה פועלת כזרוע ביצועית למימון והפעלה של מתקני טיפול בפסולת, ובכך הופכת את המצוקה הלאומית לנכס מניב המייצר תזרים מזומנים יציב.
תובנות מעבר למחזור
על פניו, קל להתעלם ממשבר הפסולת בישראל. הנושא לא מסוקר כמו מצב הביטחון, או יוקר המחיה. אבל בהסתכלות על הנתונים המדאיגים של היקפי ההטמנה והשריפות הפיראטיות, ועד לצפי להיעלמות עתודות הקרקע בשנת 2026, ניתן להבין שהבעיה הופכת לקריטית ואותה התעלמות תעלה לכולנו באיכות החיים ובבריראות שלנו.
הפער מול אירופה הולך וגדל אוזלת היד הממשלתית יוצרת צוואר בקבוק תשתיתי שלא צפוי להיפתר בקרוב.
עבור המשקיע הנבון, זהו בדיוק המקום לבחון את שרשרת הערך מחדש.
במקום להסתכל רק על הבעיה הסביבתית, ניתן לזהות את החברות שמתמקמות בצמתים הקריטיים של הפתרון. כאשר המדינה חייבת פתרון בכל מחיר, מי שמחזיק בתשתיות הטיפול, הופך לשחקן מפתח שנהנה מביקוש קשיח ויציב לשנים רבות קדימה עם הלקוח הכי חזק בשוק- המדינה עצמה.
הזבל של ישראל נערם, המקום נגמר, ומי שמחזיק במפתח לפתרון התשתיות עשוי לגזור קופון שמן.
